ירושת בני זוג פרודים

סעיף 10 לחוק הירושה קובע, היורשים על-פי דין הם:

"(1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו;

(2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו   וצאצאיהם (בחוק זה – קרובי המוריש)".

בחוק הירושה אין הגדרה של הביטוי "בן זוג". הגדרת ביטוי זה הינה פרי הפסיקה.

יש שישה נימוקים חילופיים או מצטברים (לפי העניין), ודי בכל אחד מהם בנפרד כדי להביא למסקנה כי בן הזוג הרשום לא יוגדר כמי שהיה בן זוגו של המנוח במותו, אלא הוא בן זוגו לשעבר:

• תחושת הצדק הטבעית– נסיבות חריגות המצביעות על משך הפרידה ועוצמת הקרע בין הצדדים. מדובר בנסיבות אשר תחושת הצדק הטבעית לא מתיישבת עם כך שבן הזוג לשעבר יוגדר כבן זוגו של המנוח ויירש את מרבית עיזבונו.

לפי התפיסה המקובלת, שמצאה את ביטויה המפורש במספר דברי חקיקה, פרידה במשך 3 שנים מהווה סטנדרט ראוי לשם שלילת הגדרת אדם נשוי כבן זוג, כך שהגדרת מי שהיה פרוד במשך 3 שנים כבן זוג הינה בגדר מעוות.

• פרשנות תכליתית של חוק הירושה – יש לפרש את הביטוי "בן זוג" בחוק הירושה בהתאם לתכליתו המרכזית של החוק, כלומר התחקות אחר רצונו המשוער של המנוח. האם המנוח היה רוצה שבן הזוג שלא חי עימו במשך שנים כה רבות ירש את עזבונו?
• פשטות לשון חוק הירושה – לפי פשטות לשון חוק הירושה, היורש הראשון בסדר ובמעלה הינו מי שהיה במות המוריש "בן זוגו". לא לחינם השתמש המחוקק בביטוי "בן זוגו" ולא בביטוי "נשוי לו". בין שני המושגים אין זהות. לשון החוק מורה כי בן זוג הינו מי שחי בפועל עם המוריש. זהו גם הטעם לכך שהמחוקק העניק לבן הזוג את חלק הארי של העזבון. לכן ככל שבן זוגו של המנוח לא חי עימו שנים רבות ולא קיים עימו חיי משפחה במשק בית משותף אינו יכול להיחשב כבן זוג.

נימוק זה עולה בקנה אחד עם חוקים רבים אחרים מהם עולה במפורש (או במשתמע) כי בן זוג מוגדר כאדם נשוי החי חיי משפחה במשק בית משותף עם מי שהוא נשוי לו.

• פרשנות הביטוי "נשוי" לעניין חוק הירושה – פרשנות תכליתית של חוק הירושה מצביעה על-כך שהמשיבה איננה בת זוגו של המנוח משום שאינה נחשבת נשואה למנוח לעניין חוק הירושה. כלומר, פירוד ממושך הביא לפקיעת הנישואין לפי החוק האזרחי, למרות שמבחינת הדין הדתי היא עדיין נשואה. לפי טענה זו, אישה עשויה להיות מוגדרת כנשואה מבחינת הדין הדתי, אך כלא נשואה מבחינת החוק האזרחי (חוק הירושה).

נימוק זה עולה בקנה אחד עם חוקים רבים אחרים מהם עולה במפורש (או במשתמע) כי פרידה דרך קבע מפקיעה את הנישואין.

• הרמוניה חקיקתית – בכל דברי החקיקה בתחומים השונים, הזכויות הממוניות של פרוד זהות לאלו של גרוש. במילים אחרות, לעניין הזכויות הממונית, דין פרוד כדין גרוש. פירוד דרך קבע מהווה גירושין כלכליים. זאת הפרשנות הראויה אף לעניין חוק הירושה.
• תמורות בחברה הישראלית – הגדרת הביטוי "בן זוג" עברה תהפוכות רבות בפסיקה. למעשה, פרשנות ביטוי זה הינה הדוגמא הקלאסית המובאת בפסיקה לכך שהחוק הינו "חוק חי" וכי פרשנות החוק משתנה בהתאם לשינויי החיים.

בעבר, שכיחות הפרודים, כלומר הנשואים שלא חיים חיי משפחה במשק בית משותף, הייתה נמוכה מאוד. שכיחות נמוכה זו נבעה, בין היתר, מהתלות הכלכלית של נשים בבעליהן, מייחוס משקל רב לנישואין פורמאליים (שהתבטא בפער גדול ביחסה של החברה לבני זוג נשואים לעומת ידועים בציבור) וכן מחוסר הלגיטימציה החברתית לכך שאדם נשוי, בעיקר אישה נשואה, תחיה עם אדם זר.

בתהליך הדרגתי הלכה וגברה עצמאותן הכלכלית של הנשים, חל פיחות בחשיבות הנישואין הפורמאליים (שהתבטא בצמצום הפער בין היחס של החברה לבני זוג נשואים לעומת ידועים בציבור), וכן גברה הלגיטימציה החברתית לכך שאדם נשוי יחיה עם אדם זר. בעקבות שינויים אלו ואחרים, הלכה וגדלה שכיחות הפרודים.

בעבר הייתה חזקה כי אם איש ואישה נשואים, אזי הם גם חיים חיי משפחה במשק בית משותף. לנוכח התמורות בחברה הישראלית ובכלל זה העלייה ההדרגתית בשכיחות הפרודים, חזקה זו כבר אינה קיימת, כלומר אין חזקה כי אם איש ואישה נשואים, אז ממילא הם גם בני זוג, החיים חיי משפחה במשק בית משותף. גם אם בעבר ניתן היה לטעון כי המישור הפורמאלי (הנישואין) מעיד על המישור המהותי (קיום חיי משפחה במשק בית משותף), הרי שכיום לא ניתן לטמון את הראש בחול, להתעלם מהמציאות הנוכחית, ולתת משקל רב יותר למישור הפורמאלי מאשר למישור המהותי

כמו-כן, חל פיחות בחשיבות הנישואין הפורמאליים בפסיקה ובחקיקה (שהתבטא בצמצום הפער המשפטי בנוגע לזכויות הממוניות של בני זוג נשואים לעומת ידועים בציבור). כלומר, התמורות במציאות בחברה הישראלית משתקפות גם בתמורות בחקיקה ובפסיקה בנוגע להיבטים הכלכליים של הקשר הזוגי.

לפיכך, במקרה של סתירה בין המישור המהותי (חיי שיתוף) לבין המישור הפורמאלי (נישואין), פרשנות תכליתית של חוק הירושה, המבוססת על המציאות הנוכחית בחברה הישראלית, תעניק משקל רב יותר למישור המהותי מאשר למישור הפורמאלי, כך שפרוד לא יוגדר כבן זוג, ולא יירש את חלק הארי של עזבון המנוח.

לאור האמור לעיל, בדרך כלל אדם שמוגדר כנשוי מבחינת הדין הדתי, אף יוגדר כבן זוג מבחינת החוק האזרחי (חוק הירושה). עקרון זה יהיה תקף אפילו במקרה של פרידה במשך חודשים ספורים או אפילו שנים ספורות. לעומת זאת, במקרים יוצאי דופן של פרידה במשך שנים ארוכות, יהיה זה מעוות באופן קיצוני להגדיר את מי שהיה פרוד במשך שנים כה ארוכות כבן זוג לעניין חוק הירושה.

הואיל והגדרת המושג "בן זוג" הינה פרי הפסיקה (ולא הכרח מלשון חוק הירושה), אין הגיון לפרש את המושג "בן זוג" באופן הסוטה מפשטות לשון החוק, מתכליתו ובאופן היוצר חוסר הרמוניה עם כל החוקים האחרים, תוך התעלמות מהתמורות שהתרחשו בחברה הישראלית, וזאת כדי ליצור מצב מעוות במידה קיצונית: ליתן את חלק הארי של עזבון המנוח למי שהייתה נשואה למנוח רק מבחינת הדין הדתי, אך לא הייתה בת זוגו במשך כ- 30 שנים!

יש להעדיף את הפרשנות התואמת את פשטות לשון החוק (או למצער אינה סותרת את לשון החוק), התואמת את תכלית החוק ואף יוצרת הרמוניה עם כל החוקים האחרים, שאף מהם עולה, במפורש או במשתמע, כי לעניין זכויותיה הממוניות, דין פרודה (דרך קבע) כדין גרושה.

יהיה זה אבסורד לטעון כי מתן חלק הארי של העזבון למי שהייתה פרודה במשך שנים ארוכות הינו מעוות, ובכל זאת לפרש את החוק באופן המצדיק את המעוות, למרות שאין שום הכרח לכך מלשון החוק.

מבחן ההיזקקות לגט לעומת מבחן התכלית:

פרשנות הביטוי "בן זוג" עברה שינויים רבים בפסיקה. למעשה, פרשנות ביטוי זה הינה הדוגמא הקלאסית לכך שהחוק הינו "חוק חי" וכי פרשנות החוק משתנה בהתאם לשינויי החיים.

בעבר, הפסיקה פירשה את המשמעות הרגילה של המושג "בן זוג", בכל דברי החקיקה, באמצעות מבחן ההיזקקות לגט.

לדוגמא, כותב כב' השופט אילן (ע"א 247/97 סבג נ' סבג פ"ד נג(4) 49):

"בית משפט זה פסק, בהזדמנויות שונות, כי השאלה אם פלונית היא בת זוגו של פלוני, תוכרע לפי הצורך במתן גט כדי לשים קץ לקשריה עימו, אפילו המדובר בנישואי ספק ובדרישה לגט לחומרא".

זה היה, באותו מועד, המבחן לפרשנות המושג "בן זוג" בכל דברי החקיקה (ראו למשל ענמ"ש 1/82 לוי נ' מנהל בתי המשפט פ"ד לו(4) 123, מפי כב' השופט י' כהן).

כלומר, ברירת המחדל למשמעות המושג "בן זוג" בכל דברי החקיקה הייתה: "בן זוג" פירושו "נשוי" או ליתר דיוק מי שנזקק לגט.

לפיכך הסיק כב' השופט אילן אף לעניין פרשנות המושג "בן זוג" בחוק הירושה:

"כך, אין גם חשיבות לטיבה של מערכת היחסים שהיתה בין בני הזוג, ואף לא לעובדה שחיו בנפרד בעת מותו של המוריש".

עם זאת, בפסק דין מאוחר יותר (ע"א 2000/97 לינדורן נ' קרנית, פ"ד נה(1) 12, 40; להלן – פרשת לינדורן), בוטל במפורש מבחן ההיזקקות לגט, והוחלף במבחן התכלית.

וכך קובע כב' הנשיא דאז ברק:

"אכן, המובן שיש ליתן לדיבור שבחוק – כגון הדיבור "בן זוגו" – אינו קבוע ועומד לעולמים. החוק הוא חלק מהחיים, והחיים משתנים. עם השינוי במציאות משתנה גם הבנת החוק".

כב' הנשיא ברק ציטט בפרשת לינדורן פסקי דין קודמים, כדוגמת פסק דינו דלעיל של כב' השופט י' כהן (ענמ"ש 1/82 לוי נ' מנהל בתי המשפט), שהציגו את מבחן ההיזקקות לגט, וקבע במפורש כי הלכה זו בטלה, וכי כל ביטוי, ובכלל זה הביטוי "בן זוג", יש לפרשו בהתאם למבחן התכלית.

לפי מבחן התכלית, מתוך מתחם המשמעויות הלשוניות של הביטוי "בן זוגו" יש לבחור במשמעות המגשימה את תכלית החוק.

במילים אחרות, בוטלה הקביעה לפיה יש זהות בין המושגים "בן זוג" ו"נשוי" גם אם הדבר נוגד את תכלית החוק.

יצויין כי הסכים עם כך אף כב' השופט אילן, שציין בפרשת לינדורן כי:

"אני מסכים שיש לפסוק כך הגם שיש בפסיקה זאת משום חידוש הלכה וסטייה מפסיקה קודמת של בית–משפט זה".

ממילא בטל מבחן ההיזקקות לגט גם לעניין פרשנות הביטוי "בן זוג" לעניין חוק הירושה.

ביטול מבחן ההיזקקות לגט, והחלפתו במבחן התכלית, גם בעניין חוק הירושה, מצאה את ביטוייה בפסיקת ביהמ"ש העליון, כפי שיפורט להלן.

כבוד הנשיא (בדימ') א' ברק בפסק דינו האחרון בטרם פרש מכס השיפוט, מיום 13.12.06 (רע"א 8791/00 שלם נ' טווינקו, פורסם בנבו), פיסקה 8, מגדיר את חיי הנישואין כחיי שיתוף, ומוסיף ואומר:

"חיי הנישואין מושתתים על יחסים מתמשכים של אהבה ונאמנות, אמון הדדי, שיתוף פעולה ותמיכה הדדית. הנישואין אינם רק שותפות במישור האישי, אלא גם שותפות כלכלית של כישורים יחסיים ותרומה יחסית, השייכים לשני בני הזוג"

לאור הגדרה זו של חיי הנישואין, אין זה מפתיע כי המחוקק קבע כי בן הזוג הינו היורש העיקרי של עיזבון המנוח.

בן הזוג קשר את גורלו עם המוריש: נישא לו, קיים עימו יחסים מתמשכים של נאמנות, אמון הדדי, שיתוף פעולה ותמיכה הדדית. כמו-כן, התקיימה ביניהם שותפות כלכלית. לפיכך, חיבתו המשוערת של המוריש נתונה לבן הזוג. לאור זאת, רצונו המשוער של המוריש הוא כי חלק הארי של רכושו יועבר לאחר מותו לידי בן זוגו.

לפיכך, קבע ביהמ"ש העליון כי גם לעניין חוק הירושה הביטוי "בן זוג" לא יפורש לפי מבחן ההיזקקות לגט אלא לפי מבחן התכלית. כך נקבע כי פרשנות תכליתית של חוק הירושה מובילה למסקנה כי זכויות הירושה של אישה לא-יהודיה שנישאה ליהודי יהיו זהות לאלו של אישה יהודיה שנישאה ליהודי, למרות שמבחינה הלכתית אין כל תוקף לנישואי התערובת, וממילא אין צורך כלל בגט (בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלוני). כלומר, העובדה כי בת הזוג איננה יהודיה, ואין אפילו צורך בגט כדי לנתק את הקשר ביניהם, איננה רלבנטית לצורך מימוש תכלית חוק הירושה.

יוער כי ע"מ 9607/03 עסק במקרה בו המוריש נפטר חודשים ספורים לאחר הנישואין. פסק דין זה התמקד בשאלה: האם דין נישואין בין יהודי ולא-יהודייה זהה לדין נישואין בין יהודים? כלומר, האם יש סיבה מוצדקת להבחין בין שני סוגי נישואין אלה? כב' הנשיא ברק בחן זאת, וקבע כי פרשנות תכליתית של חוק הירושה מובילה למסקנה כי אין סיבה להבחין בין שני סוגי הנישואין.

לעומת זאת, עולה השאלה האם יש סיבה מוצדקת להבחין בין נשואים שחיו יחד בפועל לבין נשואים שהיו פרודים זה מזה במשך שנים ארוכות? כלומר, מה יהיה הדין במקרה של פרודים דרך קבע?

אמנם, בדרך כלל, אדם שמוגדר כנשוי מבחינת הדין הדתי, אף יוגדר כנשוי וכבן זוג מבחינת החוק האזרחי (חוק הירושה). עקרון זה יהיה תקף אפילו במקרה של פרידה במשך חודשים ספורים, ואולי אפילו במקרה של פרידה במשך שנים ספורות, אולם מה יהיה הדין במקרים יוצאי דופן בהם הפרידה הייתה במשך שנים ארוכות. האם רצונו המשוער של המנוח היה להעניק את חלק הארי של עזבונו למי שלא קיים עימו חיי שיתוף במשך שנים ארוכות, ונטש אותו אפילו בעת חוליו? האם תכלית החוק הייתה לעודד בני זוג לנטוש את בני זוגם?

כפי שיפורט בהמשך, בחינת תכלית חוק הירושה מובילה למסקנה כי תכלית החוק הייתה ליתן את חלק הארי של עזבון המנוח למי שחי עם המנוח חיי שיתוף, והיה מרכיב מרכזי בתא המשפחתי, ולא למי שהיה פרוד ממנו במשך שנים ארוכות. כלומר, יש סיבה מוצדקת להבחין בין נשואים שחיים בפועל זה עם זה לבין כאלה שפרודים דרך קבע.

אין זה הגיוני כי במצב בו יש סתירה בין המישור הפורמאלי (נישואין) לבין המישור המהותי (חיי משפחה במשך בית משותף), יועדף המישור הפורמאלי על פני המישור המהותי.

כאמור, בחוק הירושה אין הגדרה של המושג "בן זוג", כך שפרשנות המושג מבוססת על שיקול דעת שיפוטי בנוגע למגוון קריטריונים (כגון משך הפרידה השולל זכות ירושה).

49. תזכיר חוק דיני הממונות (2006) כולל הגדרה של המושג "בן זוג", ומציג סטנדרטים אחידים בנוגע לשלילת זכות הירושה ממי שהיה פרוד. לפי תזכיר זה, "פרוד" הוא מי שהתקיים בו אחד משני אלה: החלטת בית-דין או פרידה במשך 3 שנים. כשיהפוך התזכיר לחוק, לאחר כל השינויים שהוכנסו בו, הוא ייצור אחידות בקריטריונים. למשל, בנוגע למשך הפרידה השולל זכות הירושה (כאמור, 3 שנים). תזכיר החוק מציג סטנדרטים ראויים, שאינם בגדר מעוות, בנוגע להגדרת המושג "בן זוג".

כאמור, יהיה זה אבסורד לטעון כי מתן חלק הארי של העזבון למי שהייתה פרודה במשך שנים ארוכות הינו מעוות, ובכל זאת לפרש את החוק באופן המצדיק את המעוות, למרות שאין לכך הכרח מלשון החוק.

יתר על כן, בנובמבר 2008 נכנס לתוקף תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון, ובכלל זה התווסף סעיף 5א, שהרחיב את הגדרת המושג "פקיעת הנישואין". כך, בדו"ח הוועדה לחלוקת חיסכון פנסיוני בין בני זוג שנפרדו, בראשות כב' הש' שוחט, שהתפרסם במרץ 2010 נכתב בעמ' 22: "איזון משאבים חל עם פקיעת הנישואין עקב גירושין ומוות, ובעקבות תיקון חוק יחסי ממון (ס' 5א לחוק יחסי ממון…תשס"ט-2008), גם במקרה של אירוע מפקיע מוקדם (קרע, פרידה של 9 חודשים מתוך תקופה של שנה או בחלוף שנה מיום הגשת תביעות הדדיות)". אף בעמוד 42 נכתב: "הגדרת פקיעת הנישואין הורחבה בתיקון האחרון".

כב' השופט ג'יוסי בפסיקתו בת"ע (נצרת) 541/08, מיום 19.7.10, מצטט בפסקה 11 מתוך פסיקתו של ביהמ"ש העליון כי: "עלינו להעדיף את הפירוש, המביא לשילוב ויוצר הרמוניה בין החוקים, על פני הפירוש, המעלה ניגוד ביניהם", וקובע כי:

"חוק הירושה נמנה על דברי חקיקה אחרים שבדיני המשפחה. סבורני, כי בבואנו לפרש הוראות שבחוק הירושה, יש לתת את הדעת לאותה תכלית שביסוד אותם דברי חקיקה שבקבוצה זו…ובעיקר אלה העוסקים בזכויות הצומחות לבן זוג בעקבות קשר זוגי וחיים משותפים עם בן זוגו. סוגיה זו הוסדרה בגדרי חוק יחסי ממון, ובהלכות בדבר חזקת השיתוף…שניהם אימצו את מועד הקרע בין בני הזוג וסיום חיי הזוגיות, כמועד הקובע…

לא רק זאת, אלא שחוק יחסי ממון אימץ מועד זה תחת המועד של התרת קשר הנישואין…הווה אומר, בציר הזמן אימץ החוק את סיום יחסי השיתוף…וזאת תחת אימוץ פורמאליסטי של ניתוק קשר הנישואין על ידי אקט הגירושין.

נוכח כל האמור לעיל, סבורני, כי בפרשנות סעיף 146 לחוק הירושה, המעניק זכויות בירושת בן זוג, בעקבות קשר זוגי שמוסד במסגרת נישואין, אין להתעלם מאותו מצב משפטי על פי חוק יחסי ממון והלכת השיתוף, על פיהם זכויות ממוניות הצומחות לכל אחד מבני הזוג בשל אותו קשר זוגי או נישואין, נפסקות עם סיום חיי הזוגיות".

כב' השופט ג'יוסי, בפסק דינו דלעיל, אף מתייחס לפשטות לשון חוק הירושה, לפיה השימוש במונח "בן זוג" ולא במונח "נשוי" בא להדגיש כי היורש הינו מי שחי בפועל עם המוריש, וכך הוא מציין בפסקה 14:

"לא רק זאת אלא שחוק הירושה נוקט בלשון של 'בן זוג'…הדעת נותנת, שבמידה ואותה מערכת זוגית נפסקה ואינה מצמיחה עוד זכויות רכושיות, אין היא יכולה להצמיח זכויות ירושה. ניתן למצוא עיגון לכך במילות חוק הירושה…".

כמו-כן, כב' השופט ג'יוסי מתייחס לתכלית חוק הירושה, וקובע כי תכלית החוק הינה להוריש את העזבון למי שחי בפועל עם הנשוי לו, וכך הוא כותב בפסקה 16:

"לתוצאה דומה הייתי מגיע מטעמים קשורים שכולם נעוצים בפרשנות התכליתית שיש ליתן להוראות חוק הירושה…ובכלל זה הוראת סעיף 10 לחוק הירושה וסעיף 146. המחוקק ראה להעניק זכות ירושה על פי דין לבן זוגו של המוריש ולאלה הנמנים על קבוצת קרובי הדם שלו…בשל קרבת הדם ביניהם ואילו לבן הזוג, בשל היותו שותפו לחיים של המוריש עד למועד פטירתו".

בהתאם לכך, הפסיקה העדכנית מעדיפה את הפרשנות התכליתית-מהותית של המונח "בן זוג" גם לעניין חוק הירושה. הואיל והצעת חוק דיני ממונות טרם אושרה, כך שהחוק הנוכחי אינו כולל קריטריונים ברורים להגדרת המושג בן זוג, הפסיקה מבוססת על שיקול דעת שיפוטי, כלומר שקלול מגוון קריטריונים בניסיון להתחקות אחר רצונו המשוער של המנוח, כגון: משך החיים המשותפים עם הפרודה, קיום ילדים משותפים, משך הפרידה, עוצמת הקרע ועוד.

לדוגמא, ביום 11.8.2012 פסקה כב' השופטת גליק, בהתאם למבחן התכלית, כי אישה נשואה שהייתה פרודה במשך כ-40 שנים, לא תוגדר כנשואה מבחינת הדין האזרחי, וממילא לא תוגדר כבת זוג המנוח, וזאת למרות שלא הייתה סרבנית גט (ת"ע, תל-אביב-יפו, 108091-08, ח.א נגד ר.א ואח', פורסם בנבו).

להלן נרחיב בנוגע לשלוש סוגיות משפטיות שהתייחסנו אליהן לעיל בקצרה: לשון חוק הירושה, תכליתו ודין פרודים בחוקים ממוניים אחרים.

לשון חוק הירושה

כאמור, לפי סעיף 10 לחוק הירושה היורשים על-פי דין הם:

"(1) מי שהיה במות המוריש בן-זוגו;

(2) ילדי המוריש וצאצאיהם, הוריו וצאצאיהם, הורי הוריו   וצאצאיהם (בחוק זה – קרובי המוריש)".

ראוי לשים לב כי בחלק מסעיפי חוק הירושה השתמש המחוקק בביטוי "בן זוג" ואילו בסעיפים אחרים השתמש המחוקק בביטוי "נשוי לו" (או "נשואים זה לזה" וכדומה). כלומר, אלו ביטויים בעלי משמעות שונה: משמעות הביטוי "בן זוג" היא שונה ממשמעות הביטוי "נשוי". המחוקק השתמש בביטויים שונים לצורך תיאור מציאויות שונות.

אמנם בין חוקים שונים תתכן חוסר אחידות במונחים, אך באותו חוק עצמו אין זה מתקבל על הדעת שלא תהיה הקפדה על המינוח. יתר על כן, המחוקק עשה מלאכת מחשבת בעת הכנת חוק הירושה (ראה דברי ההסבר להצעת חוק הירושה תשי"ח-1958). לפיכך, בחוק הירושה משמעות הביטוי "בן זוג" הינה שונה בהכרח ממשמעות הביטוי "נשוי לו".

אם כך, מה משמעות הביטוי "בן זוג" בחוק הירושה?

בדברי ההסבר להצעת חוק הירושה (בסעיף 3) נכתב:

"מטרתנו היתה להציע חוק שיתפרש מתוך עצמו, על ידי עיון בהוראותיו ועל סמך מגמותיו הכלליות"

בחינה מקיפה ומדוקדקת של כל סעיפי חוק הירושה, שנועדה לפרש את החוק מתוך עצמו, מצביעה על-כך שבני זוג הם מי שמקיימים את 3 התנאים הבאים: 1. נשואים זה לזה. 2. חיים חיי משפחה. 3. מנהלים משק בית משותף.

לפי הגדרה זו, בני זוג הם אלה שהמישור הפורמאלי (נישואין) מתבטא אצלם במישור המהותי (חיי שיתוף: חיי משפחה וניהול משק בית משותף).

להלן מספר דוגמאות לשימוש הנבדל במונחים "בן זוג" ו-"נשוי" בחוק הירושה[1]:

• כאמור, בסעיפים 10 ו-11 לחוק הירושה, נקבעה זכות הירושה של בן הזוג. בסעיף 55 לחוק, נקבע הסדר מקביל לידוע בציבור, כדלהלן:

"איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש".

מדוע בסעיף 55, בניגוד לסעיפים 10 ו-11, המחוקק לא השתמש בביטוי "בן זוג"? כלומר, מדוע המחוקק לא היה עקבי בלשונו?

במילים אחרות, מדוע נכתב "אינם נשואים זה לזה" ולא נכתב "אינם בני זוג"? מדוע נכתב "לא היה נשוי לאדם אחר" ולא נכתב "לא היה לו בן זוג אחר"? מדוע נכתב "אילו היו נשואים זה לזה" ולא נכתב "אילו היו בני זוג"?

התשובה היא שהביטוי "בן זוג" אינו זהה לביטוי "נשוי". המחוקק רצה לבטא את חוסר החשיבות, בהקשר זה, של המישור הפורמאלי (הנישואין), ולכן השתמש בביטוי המדויק, המתמקד במישור הפורמאלי (אינם נשואים זה לזה) ולא בביטוי הלא מדויק (אינם בני זוג, שכאמור כולל בנוסף לנישואין הפורמאליים גם את המישור המהותי, כלומר חיי משפחה במשק בית משותף).

השורש "נשא" מופיע 3 פעמים בסעיף 55, כאשר בכל 3 הפעמים הדגש הוא על ההיבט הפורמאלי בלבד (הנישואין), משום שבסעיף זה מדובר באיש ואשה בהם מתקיימים 2 התנאים המהותיים: חיים חיי משפחה במשק בית משותף. במילים אחרות, הן סעיפים 10–11 והן סעיף 55 עוסקים באיש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף, אלא שסעיפים 10- 11 עוסקים באיש ואישה נשואים ואילו סעיף 55 עוסק באיש ואישה שאינם נשואים. המחוקק בא לומר כי לעניין ירושה, אין הבדל מהותי בין נשואים לבין לא נשואים.

ראוי להדגיש כי לפי גישה זו, האמור בסיפא של סעיף 55: "אילו היו נשואים זה לזה" הינו בנוסף לאמור ברישא של אותו הסעיף: "איש ואשה החיים חיי משפחה במשק בית משותף". כלומר, הנישואין כשלעצמם אינם תנאי מספיק לצורך הירושה אלא נדרשים גם 2 התנאים האמורים ברישא של הסעיף (חיי משפחה במשק בית משותף). לפי גישה זו, אין לטעות ולפרש את הביטוי "אילו היו נשואים" במנותק מהרישא של סעיף 55 המציין את 2 התנאים הנוספים הנדרשים כדי להגדירם כבני זוג. כאמור, המחוקק הקפיד בלשונו ולא לחינם נכתב "אילו היו נשואים" ולא נכתב "אילו היו בני זוג".

• בסעיף 3 לחוק הירושה נכתב :

"לענין זכויות הירושה של ילד אין נפקא מינה אם בשעת לידתו היו הוריו נשואים זה לזה, ואם לא".

מדוע המחוקק השתמש בביטוי "נשואים זה לזה" ולא בביטוי "בני זוג"? כלומר, מדוע נכתב "אין נפקא מינה אם בשעת לידתו היו הוריו נשואים זה לזה" ולא נכתב "אין נפקא מינה אם בשעת לידתו היו הוריו בני זוג"?

התשובה היא שהמחוקק רצה גם בהקשר זה לבטא את חוסר החשיבות של העניין הפורמאלי (הנישואין), ולכן השתמש בביטוי המדויק, המתמקד במישור הפורמאלי (נשואים זה לזה) ולא בביטוי הלא מדויק (בני זוג, שכאמור כולל בתוכו בנוסף לנישואין הפורמאליים גם את חיי השיתוף) במילים אחרות, המחוקק בא לומר כי לעניין ירושה, אין הבדל מהותי בין ילד שנולד להורים שאינם נשואים לבין ילד שנולד להורים נשואים.

• לפי סעיף 11 לחוק הירושה, זכויות הירושה של היורשים על פי דין הם:

"(א) בן-זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון –

(1) אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים – חצי;

(2) אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים – שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן-הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון, יטול בן-הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון.

(ב) אם לא הניח המוריש קרוב מן המנויים בסעיף קטן (א), יורש בן הזוג את העזבון כולו.

כאמור, בסעיף 11(א) נכתב: "בן זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף". מכך יש להסיק, כי בני זוג הם אלה המנהלים משק בית משותף. בהקשר זה, ראוי לשים לב לשימוש בה"א הידיעה: לא נכתב למשק בית משותף, אלא "למשק הבית המשותף". כלומר, המחוקק מניח שמשק הבית המשותף הוא חלק בלתי נפרד מחיי הנישואין (יצוין כי המחוקק הקפיד להבחין בסעיף 11, באמצעות שימוש או אי-שימוש בה"א הידיעה, בין מאפיינים הכרחיים של משק הבית המשותף, כגון "המטלטלין" לבין מאפיינים לא-הכרחיים, כגון "מכונית נוסעים").

• בסעיף 11(א)(2) גופא, השתמש המחוקק הן בביטוי "בן זוג" והן בביטוי "נשוי לו": "ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן-הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה…". המחוקק מתייחס לשני פרקי זמן: האחד, ארוך: משך זמן של לפחות 3 שנים מיום הנישואין ועד ליום הפטירה, והשני, קצר: "ובלבד שערב מותו…וגר עמו אותה שעה. כלומר, כדי שבן הזוג ירש את דירת המגורים במלואה יש צורך ב-2 תנאים: משך נישואין ארוך, וכן מגורים משותפים בדירה ערב מותו של המנוח. כלומר, אפילו פרידה זמנית, ערב מותו של המנוח, תביא לכך שבן הזוג לא ירש את כל הדירה. לעומת זאת, כאמור, פרידה של קבע תביא לכך שהפרוד לא ירש כלל את עזבונו של המנוח.

כמו-כן, נראה מהאמור לעיל כי המחוקק מייחס חשיבות לפרק הזמן בן 3 השנים לצורך הגדרת האדם כבן זוג לעניין ירושה.

לסיכום, לפי פרשנות זו, נישואין הם רק תנאי אחד מתוך שלושה תנאים הנדרשים לצורך הגדרה כבן זוג. למעשה, לפי גישה זו, האבחנה בחוק הירושה בין הביטוי "נשוי" לבין הביטוי "בן זוג" הינה דומה לאבחנה הרווחת בשפת היומיום: הביטוי "נשוי" מתייחס למי שנשוי פורמאלית, ואילו "בן זוג" מתייחס למי שחי בפועל חיי שיתוף.

תכלית חוק הירושה והגשמתה

עיון בחוק הירושה, בהיסטוריה של החקיקה ובפסיקה מצביע על מספר תכליות של סעיפי החוק העוסקים בזכות הירושה על פי דין של בן הזוג:

התכלית המרכזית, העולה מתוך חוק הירושה עצמו, היא התחקות אחר רצונו המשוער של המוריש. לפיכך, כבר בסעיף 2 לחוק נקבע:

"…הירושה היא על פי דין זולת במידה שהיא על פי צוואה".

כלומר, הואיל והתכלית המרכזית של החוק היא לעשות רצון המת, ממילא רצונו המפורש של המנוח (צוואה) גובר על רצונו המשוער (כללי הירושה על פי דין).

תכליות נוספות של חוק זה, בנוגע לירושת בן הזוג, עולות מההיסטוריה של החקיקה ומהפסיקה (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הירושה, תיקון 7, תשמ"ד- 1983; ש.שילה, פירוש לחוק הירושה תשכ"ה-1965, הוצאת נבו, מהדורה שנייה, 1995; וכן בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלוני). תכליות אלו הן:

• צדק כלכלי – תגמול בן הזוג על תרומתו לצבירת עזבון המנוח (בנוסף לזכאות בן הזוג למחצית הרכוש המשותף). כלומר, בהתאם לעקרון הסינרגיה, קיומו של משק בית משותף סייע לצבירת עזבון המנוח, וממילא זכאי בן הזוג לחלק ניכר גם מעזבון זה.
• תגמול בן הזוג על עצם עריכת טקס הנישואין.
• הגנה על התא המשפחתי.
• השוואת זכות הירושה של ידועים בציבור לזו של בני זוג נשואים.

עם זאת, נראה כי כל התכליות הנוספות דלעיל מובילות לאותה תכלית מרכזית, כלומר התחקות אחר רצונו המשוער של המנוח. לשון אחרת, רצונו המשוער של המנוח היה לתגמל את בן הזוג על תרומתו לצבירת עזבונו, לתגמל אותו על עריכת טקס הנישואין, להגן על התא המשפחתי אף לאחר פטירתו וכן להעניק זכויות ירושה שוות למי שחי עימו (בין אם היה נשוי לו ובין אם היה ידוע בציבור).

בהתאם לכך נקבע:

"מלאכתו של המבקש להתחקות אחר התכלית העומדת בבסיס דיני הירושה אינה מלאכה קשה במיוחד. לאן שיפנה ולאן שיביט, יבחין הפרשן בנקל בעקרון העל הניצב בבסיס דיני הירושה – קיום רצונו של המצווה. תכלית זו עוברת כחוט השני לכל אורכו של החוק" (דנ"א 7818/00 אהרן נ' אהרוני פ"ד נט(6) 653, 686, מפי כב' השופטת ע' ארבל).

אם כך, מה הדין במקרה של אדם נשוי שלא חי חיי משפחה במשק בית משותף במשך זמן ארוך? כלומר, מה הדין במקרה בו יש סתירה בין המהות (אי קיום חיי שיתוף) לבין הפורמאליות (נישואין)?

נראה כי במקרה של פרידה במשך זמן ממושך לא מתקיימות תכליות חוק הירושה:

א.           צדק כלכלי – הפרוד לא קיים משק בית משותף עם המנוח, כך שלא סייע לו בצבירת העזבון. לפיכך גם אין הצדקה ליתן לו חלק ניכר מהעיזבון.

ב.            טקס נישואין – אמנם נערך טקס נישואין, אך התנהגות בני הזוג בפועל מלמדת כי הם כבר לא מעוניינים בקיום המחויבויות הנגזרות מהנישואין, כלומר היה ביטול מכללא של ההתחייבויות. הפרודים הביעו בהתנהגותם את רצונם כי לא יירשו זה את זה.

המחוקק, בעקבות המשפט העברי, רואה בקשר הנישואין קשר חוזי (ראו, למשל, פקודת הנזיקין (נוסח חדש) תשכ"ח-1968, סעיף 62). דברים דומים, באשר לרלבנטיות דיני החוזים אף לתא המשפחתי, כותב הנשיא א' ברק: "דיני החוזים בישראל אינם נעצרים על סף הבית המשפחתי. המשפט אינו שולל תוקף משפטי מחוזים (אף חוזים משתמעים) המבוססים על אדנים רגשיים, ונוצרים בנסיבות אינטימיות בינאישיות".

לפיכך, יש לגזור גזירה שווה מתחום דיני החוזים אף ליחסים הכלכליים בין בני הזוג. כלומר, אמנם טקס הנישואין משקף גמירות דעת, אך בדומה לדיני החוזים יש לבחון אם במהלך התקופה שחלפה מאז מועד עריכת הנישואין ועד לפטירת המוריש התבצע ביטול של ההתחייבות הנובעות מהנישואין בין במפורש ובין מכללא ע"י שני הצדדים. כלומר, כפי שניתן לכרות חוזה, לשנותו או לבטלו בכתב, בעל פה או בהתנהגות, היינו בכל צורה בה חפצים הצדדים להסכם, כך גם באשר ליחסים הכלכליים בין בני הזוג. פרידה של קבע מהווה ביטול מכללא. ביטול בהתנהגות. הפרודים הביעו בהתנהגותם את רצונם כי לא יירשו זה את זה.

ג.            הגנה על התא המשפחתי – מתן זכות ירושה לפרוד לא רק שלא מגן על התא המשפחתי, אלא מביא להריסתו. מתן זכות ירושה למי שלא חי עם המוריש מעודד את נטישת בן הזוג ופירוק התא המשפחתי. כלומר, אי ענישה על מעשה שלילי מעודדת את המעשה השלילי.

ד.            השוואת זכות הירושה של ידועים בציבור לזו של בני זוג נשואים – חוק הירושה מדגיש את חשיבות המישור המהותי (חיי משפחה במשק בית משותף) ולפיכך מעניק זכות ירושה לידועים בציבור (סעיף 55 לחוק). אין זה מתקבל על הדעת כי במצב בו יש סתירה בין המישור הפורמאלי (נישואין) לבין המישור המהותי (חיי משפחה במשך בית משותף), יועדף המישור הפורמאלי על פני המישור המהותי.

עם זאת, אין משמעות הדברים כי לנישואין הפורמאליים אין כל חשיבות לעניין דיני הירושה, אלא הטענה הינה כי אין המישור הפורמאלי (נישואין) יכול לגבור על המישור המהותי (אי קיום חיי שיתוף) ולהוות תנאי מספיק לצורך ירושה. לפיכך, הנישואין הפורמאליים יעניקו יתרונות מסוימים בהשוואה לידועים בציבור, אך לא במישור המהותי. כלומר, יתכן כי במקרה של איש ואישה נשואים, נטל ההוכחה כי לא קיימו חיי שיתוף יוטל על כתפי הטוען זאת. לעומת זאת, במצב בו איש ואישה אינם נשואים, נטל ההוכחה ייפול על כתפי הטוען כי הוא ידוע בציבור. באופן דומה, יתכן כי אפילו פרידה זמנית תוביל לכך שידועים בציבור לא יירשו זה את זה, בעוד שביחס לנשואים, פרידה זמנית לא תוביל לאובדן זכות הירושה, ורק פרידה דרך קבע תוביל לכך.

כאמור, תכלית העל של חוק הירושה היא התחקות אחר רצונו של המנוח. האם אדם סביר היה רוצה שאישה שלא חיה עימו במשך שנים רבות, תירש את עזבונו?

הרמוניה חקיקתית: דין פרודים כדין גרושים

בחינה של חוקים נוספים במישור הממוני, בנוסף לחוק הירושה וחוק יחסי ממון, מצביעה כי אף בחוקים אלו דין פרודים כדין גרושים. כלומר, למרות שהפרודים עדיין נשואים מבחינת הדין הדתי, הם נחשבים במישור הכלכלי כגרושים. למעשה, כיום, אין אף חוק המעניק זכויות ממוניות רבות יותר לפרוד מאשר לגרוש. בחלק מהחוקים הדבר מצוין במפורש, ובחלקם במשתמע.

להלן מספר דוגמאות לחוקים אלו:

• חוק שירות המדינה (גמלאות) תש"ל-1970, סעיף 38 (ג):

"אדם שנפרד מאשתו פרידה של קבע, דינה לענין חוק זה כדין גרושה, אף אם לא השאיר אחריו אשה אחרת"

• פקודת מס הכנסה (נוסח חדש) תשכ"א-1961, סעיף 1:

"בן זוג – אדם נשוי החי ומנהל משק בית משותף עם מי שהוא נשוי לו".

• חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י-1950, סעיף 10(ה):

"שוכנע קצין התגמולים שחל פירוד בחיי הנישואין של זוג הורים שכולים, רשאי הוא להורות שישולם לכל אחד מבני הזוג, כל עוד הם חיים בנפרד, תגמול כאילו הופקעו הנישואין"

• חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995, סעיף 238, שולל את זכותה של אישה נשואה למנוח לקבל קצבת שאירים אם בני הזוג היו פרודים למעלה מ-3 שנים בתקופה של 5 שנים עובר לפטירה:

" אלמנה" – מי שהיתה אשתו של המבוטח בשעת פטירתו, להוציא –

(1)     מי שהיתה אשתו פחות משנה, ואם היא בת 55 שנים ומעלה – פחות מחצי שנה, ולא ילדה לו ילד;

(2)   מי שבחמש השנים האחרונות שלפני פטירת המבוטח היתה נפרדת ממנו שלוש שנים לפחות ובכללן 12 חודשים שלפני פטירת המבוטח…".

• חוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה) תשכ"ג-1973:

סעיף 9(ג1א)(2)(ב)(2): "יראו רוכש ובן זוגו, למעט בן זוג הגר בדרך קבע בנפרד, וילדיהם שטרם מלאו להם 18 שנים, למעט ילד נשוי – כרוכש אחד".

סעיף 49(ב): " לענין פרק זה יראו מוכר ובן זוגו, למעט בן זוג הגר דרך קבע בנפרד, וילדיהם שטרם מלאו להם 18 שנים למעט ילדים נשואים – כמוכר אחד".

• חוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב-1972, סעיף 21:

"דייר של דירה שנפרד או שנתגרש מבן-זוגו או שבוטלו נישואיהם …".

50. כמו-כן, חוק הירושה מושתת, בעיקר, על המשפט העברי (ראו דברי ההסבר להצעת חוק הירושה תשי"ח-1958). לפי המשפט העברי, הבעל יורש את אשתו, אך האישה לא יורשת את בעלה. חוק הירושה סטה מתפיסה זו והעניק בצדק זכות ירושה גם לאישה. עם זאת, לפי הגישה המקובלת במשפט העברי, בעל פרוד לא יורש את אשתו (רמ"א, אה"ע, צ', ה'). לפיכך, אין זה סביר כי המחוקק סטה מהמשפט העברי באופן כה לא מוצדק והעניק זכות ירושה אף לפרוד, וזאת לאור שאיפת המחוקק להסמיך את החוק ככל האפשר למשפט העברי.

טענה ב': עשיית עושר ולא במשפט

51. סע' 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 קובע כי:

"(א)  מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן – המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה – לשלם לו את שוויה.

(ב) אחת היא אם באה הזכייה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".

52. כב' השופט ברק קובע (ע"א 815/80 אדרס נ' הרלו וג'ונס פ"ד לד(4) 225):

"חלים דיני עשיית עושר ולא במשפט ­כמעין נשר גדול הפורש כנפיו – על כל הדינים השונים, בין שיש בהם הוראות בענייני עשיית עושר ולא במשפט, ובין שאין בהם הוראות כאלה".

53. פרופ' ד' פרידמן בספרו, דיני עשיית עושר ולא במשפט (הוצאת בורסי – פרץ 1982) בעמוד 642 פסקה 692 אומר:

""מקום שנמסרו נכסי עזבון לאדם שלא היה זכאי לקבלם, הכירו דיני היושר בזכות העקיבה של האדם הזכאי להם. בדומה לכך הוכרה גם זכות העקיבה של נושה של העזבון, שלא בא על סיפוקו, לגבי נכסים אלה".

54. בית המשפט העליון (ע"א 663/87 נתן נ' גרינר פ"ד מה(1) 104) מצטט את דבריו דלעיל של פרופ' פרידמן וקובע כי:

"המצב לא צריך להיות שונה כאשר יורש או יורשים משתלטים על נכס או זכות או הנאה בעזבון, בצורה השוללת מיורש אחר זכותו לה הוא זכאי (ראה ע"א 634/76 פ"ד ל"ד(1) 253, 258)".

55. כבוד השופט י. גייפמן הציג, באופן שיטתי, את השלכות דיני עשיית עושר ולא במשפט על תחום הירושה (תמ"ש ת"א 49950/96 שרון נ' רוזנפלד). להלן עיקרי דבריו (פסקאות 5-12):

"תחרות בין מועמדים לירושה נשלטת הן על ידי דיני הירושה והן על ידי דיני עשיית עושר. דיני עשיית עושר אינם מתנגשים עם דיני הירושה אלא משלימים אותם כאשר דיני הירושה אינם נותנים מענה.

דיני הירושה עוסקים בהעברות רכוש לאחר המוות, ודיני החוזים והקניין מטפלים בהעברות רכוש בחייו של אדם. כשם שדיני עשיית עושר משלימים את דיני החוזים ודיני הקניין, כך משלימים דיני עשיית עושר את דיני הירושה…

העובדה, שהרכוש התקבל בידי היורשים מכוח צו ירושה או צו קיום צוואה, אינו מצדיק התעשרות שלא כדין, ואינו מונע תביעה להשבה בדיני עשיית עושר ולא במשפט.

דיני הירושה יכולים לשלול זכות יורש, המפר את כללי התחרות ההוגנים בין יורשים מועמדים, באמצעות פסילתו מלרשת (ראו: הוראות סע' 5 לחוק הירושה) או באמצעות פסילת הוראות הצוואה (ראו: סעיף 30 לחוק הירושה).

דיני עשיית עושר נועדו להשלים ולסייע לדיני הירושה, וזאת לצורך השגת שתי מטרות:

א. השבת נכסי העזבון שחולקו בניגוד לדיני הירושה.

ב. התמודדות עם מצבים של הפרת כללי תחרות הוגנים בין יורשים מועמדים, כאשר אין לכך מענה בדיני הירושה.

הקטגוריות של עשיית עושר ולא במשפט אינן סגורות, ואינן שוקטות על השמרים. יש להורות על השבה מקום שתחושת הצדק וההגינות של הציבור הנאור בישראל מחייבת השבה.

ראו: ד"נ 20/82 אדרס בע"מ נ' הרלו, פ"ד מב(1) 221…

הפרת כללי תחרות הוגנת בין יורשים, כאשר הנושא אינו מוסדר בדיני הירושה, יכול ותהיה כאשר יורש משתמש במרמה כדי לשכנע מוריש או מוציא באזני מוריש לשון הרע כלפי יורש מיועד אחר או מפעיל השפעה בלתי הוגנת על המוריש. הרשימה אינה סגורה…".

56. כמו-כן בהמשך דבריו, בפסקה 22, מציג כבוד השופט גייפמן שמונה קריטריונים אשר יסייעו לבית המשפט להוכיח קיום של תחרות בלתי הוגנת:

א.  גילו ומצבו הגופני או הנפשי של המנוח בעת עשיית הפעולה – מידת חולשתו.
ב.  האם המנוח היה נתון להשפעה בקלות.

ג.   היקף ועומק התלות של המנוח בנתבע.
ד.  יחסי אמון מיוחדים בין המנוח לבין הנתבע.
ה.  בדידות המנוח וניתוקו מאנשים זרים.
ו.   מעורבות הנתבע בעשיית הפעולה.
ז.  היקף הנכסים של המנוח שהועברו לנתבע, והנסיבות האופפות את הפעולה הפסולה.
ח.  האם התוצאה נחזית להיות תוצאה של השפעה בלתי הוגנת.

57. להרחבה אודות הנושא "תחרות בלתי הוגנת על ירושה", ראו ספרו של פרופ' ע' גרוסקופף, הגנה על תחרות באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט (תשס"ב), פרק 7: העברות ללא תמורה (מתנות וירושות) עמ' 165-211. פרופ' גרוסקופף חוזר על קביעותיו של כב' הש' גייפמן, ומנתח בפירוט את העיקרון לפיו תחרות בין יורשים נשלטת גם ע"י חוק עשיית עושר ולא במשפט.
58. פרופ' גרוסקופף מציין בספרו, בעמ' 181, כי הן הטעיה אקטיבית (מסירת מידע שקרי), הן הטעיה פסיבית (הסתרת מידע), והן השפעה בלתי הוגנת מהווים הפרה של כללי התחרות.
59. כב' השופט גייפמן מציין, כאמור, כי יורש על פי דין שזכייתו הושגה בעקבות מניעת פעולה להדרתו, זכייתו תבוטל, אם הושגה תוך הפרת כללי התחרות: "העובדה, שהרכוש התקבל בידי היורשים מכוח צו ירושה…אינו מונע תביעה להשבה בדיני עשיית עושר ולא במשפט". גם פרופ' גרוסקופף חוזר על קביעה זו (ע' 181, 204).
60. יצוין כי טענת "תחרות בלתי הוגנת על ירושה" אינה אלא סניף וענף של עקרון תום הלב, ועיתים כאשר המעשה חורג מגבולות תום הלב, אף שאינו חורג מהוראת החוק היבשה, יש לנקוט בסנקציה משפטית נגד עושה המעשה (ראו דברי כב' הש' אלון בע"א 391/80 לסרסון ואח' נ' שכון עובדים בע"מ פ"ד ל"ח(2) 265).
61. בהתייחס לעקרון תום הלב, קובע כב' הנשיא א' ברק (רע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון), בפסקאות 2-3, כי מדובר בעיקרון מלכותי, החולש על כל תחומי המשפט:

"2. תום הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג1973- (להלן: חוק החוזים) הוא עקרון "מלכותי" (בג"ץ 1683/93 יבין פלסט בע"מ נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, פ"ד מז(4) 702, 708). הוא חל בגדריו של כל דין. "מצודתו פרושה… על כלל מערכת המשפט בישראל" (ע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736, 742). הוא מבטא עקרון התנהגות "לענין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל" (ע"א 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד לז(2) 1, 9). עקרון תום הלב אינו מוגבל לחוזים או לחיובים. זהו עקרון יסוד החולש על כל תחומי המשפט (ד"נ 7/81 פנידר נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 687). כך, למשל, הוא חל בכל תחומי הקודיפיקציה האזרחית החדשה.

ככלל, שתיקתו של חוק פלוני בדבר תום הלב, והסדר חלקי של חוק אלמוני בסוגיית תום הלב, אין בהם כדי לשלול את תחולתו הכללית של עקרון תום הלב… כל פעולה משפטית, כל חיוב וכל משא ומתן חייבים להתבצע בתום-לב".

62. כמו-כן, מצטט כב' הנשיא ברק, בפסקה 3, את דבריו של פרופ' א' ידין, שעמד בראש הצוות שניסח את הצעת חוק הירושה:

"עמד על כך פרופ' ידין, בציינו:

"החוקים השונים תוכננו מראש לקראת התלכדותם לקודקס אחד מקיף, בבוא העת; ובדיעבד נדמה שניתן לגלות בהם גם עקרונות מנחים. אחד העקרונות החשובים ביותר, ואולי החשוב מכולם, הוא העקרון של תום לב" (א' ידין "העקרון של תום לב בחקיקה החדשה", ספר אורי ידין 281, בעריכת א' ברק וט' שפניץ, כרך א', 1990)".

[1] הדוגמאות מפורטות לפי מידת הבולטות של האבחנה בין שני המונחים.

עורך דין ונוטריון ינון ברקאי

טלפון: 03-5050890 

סלולרי: 050-9977607

פקס: 072-2447310

אתר: https://www.barkai-law.co.il/

מייל:  yinon@barkai-law.co.il

• אין באמור במאמר זה כדי להוות ייעוץ משפטי.